השעה 10,ובים זה אומר…. שאפשר לפתוח בירה ראשונה! אני נכנסת למטבח ומוציאה לקוקפיט בירה, קרקרים וחמוצים (כי כבר שעתיים לא אכלנו כלום…)
כולם בעניין של מוזיקה? ברוווור. אני מפעילה את הפלייליסט השמח שלי.
נכנסים לאווירת חופשה, והבירה על הבוקר בהחלט עוזרת לנו להשתחרר. הבנות צובעות בחוברת צביעה שלהן, וכל אחד תופס פינה להסתלבטות.
באופק נראים ברבורים… הרוח מתחילה לעלות! מכבים את המוזיקה, מחלקים תפקידים, עולים מול הרוח ומרימים את המפרש הראשי. לוקחים מפנה, פותחים את המפרש החלוץ, ומכבים מנוע. איזה כיף… סופסוף שקט.
אנחנו מפליגים במהירות של שישה קשרים בכוח הרוח בלבד. בלי רעש, בלי פליטת מזהמים… זה תמיד פלא בעיני, איך הרוח הקלילה הנעימה הזו, מצליחה להשיט את הגוף הענק הזה. איזו אומנות.
אני נהנית מהשקט. רק פכפוך המים בחרטום הספינה נשמע. אני מכורה לזה… אני יכולה לשבת שעות בחרטום, להסתכל למטה, ולראות איך גוף הספינה חותך את המים באלגנטיות ומייצר שובל אחיד.
פתאום, תנועה במים מושכת את תשומת לבי… אני מתחילה להתלהב אבל מתאפקת לא לצעוק כלום לפני שיהיה זיהוי וודאי.
אני יושבת דרוכה, מתצפתת… והנה הוא שוב! ״דולפינייייייים״ אני צועקת, ומצביעה לכיוון. הם קופצים ואנחנו שומעים את הנשיפות שלהם כשהם עולים מעל המים. אני רצה להביא את הבנות. הן ממש ציפו לזה! תוך רגע הדולפינים מתלווים אלינו ואנחנו זוכים לראות אותם כמעט במרחק נגיעה… הם שוחים באלגנטיות על גל החרטום, מחליקים במים ללא מאמץ ונראה שהם ממש רוצים לשחק וליצור איתנו קשר עין.
אחרי 20 דקות של סיבובים במקום ומשחק משותף, הם מחליטים להפרד מאיתנו. תמיד הם מסתלקים פתאום, כולם ביחד. מעניין מי שם מכתיב את הקצב, ואיך…
כולם חוזרים לקוקפיט להסתכל בטלפונים, בודקים אם תפסו תמונות טובות שלהם… הבנות שואלות אם הם יבואו לבקר שוב. אני מאוד מקווה שכן, אהובות שלי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני ראיתי דולפינים… איזו התרגשות זו היתה, ועדיין – לראות את ההתרגשות בעיניים שלהן – היתה בשבילי חוויה עוד יותר מופלאה.
אנחנו לוקחים כמה נשימות עמוקות, שלוק של בירה וחוזרים למסלול. עוד 10 מייל ונגיע לעגינת הצהריים במפרץ שחבר המליץ לנו עליו.
