השעה כבר שמונה בבוקר וכולם כבר ערים.
מכל עבר נשמע טרטור מנועים, מי קירור מהמנועים נשפכים למים, אנשים חוזרים עם עגלות סופר עמוסות בכל טוב, ילדים משחקים על הרציף, ובליל של שפות – איטלקית, צרפתית, רוסית, עברית, אנגלית, יוונית…
כולם נרגשים, עובדים בקדחתנות כדי לצאת לים כמה שיותר מהר, ולא לבזבז אף רגע יקר מפז של החופשה הנפלאה הזאת.
הסקיפרים בודקים את תקינות המפרשים, את שרשראות העוגנים, ואת המנועים, מתדרכים את הצוות ומחלקים תפקידים. אנשי הצוות ממלאים מים במיכלים, מנתקים את כבל החשמל מהרציף, ומחכים להוראות.
אצלנו בספינה, בעלי ואני מתחלקים בתפקיד הסקיפר – יום הוא ויום אני לסירוגין. היום תורו.
סבתא שומרת על הבנות, אני מרימה עוגן, סבא משחרר חבלים מהרציף…
אנחנו נפרדים מהמרינה לשבוע הקרוב, ויוצאים לעבר הלא נודע. אני עומדת בחרטום הספינה. מאושרת. השמש בהירה בשמיים, הים שטוח לגמרי, בוהק ומנצנץ לעברנו, קורץ ומפתה. יצאנו לדרך.
