06:30 בבוקר – אני שוכבת במיטה בקבינה במצב נים ולא נים. השינה ביאכטה היא השינה הכי עמוקה ונעימה; נדנודים קלים, רחשים עדינים של החבלים המתחככים בספינה, חמים ונעים כאן. זה קצת כמו לחזור לרחם. אני מתענגת על רגעי שינה אחרונים.
כעבור כמה דקות אני פוקחת עיניים, מציצה מהחלון, ולבי מתרחב למראה המים הצלולים במרחק נגיעה, ואור השחר המנצנץ על התרנים של כל הספינות מסביב. המרינה עוד ישנה. אני יוצאת מהמיטה, שמה מים לקפה, ויוצאת החוצה לראות את המרינה מתעוררת לחיים. תמיד אני קמה ראשונה, וכולם קמים לשולחן עמוס בקנקן קפה מהביל ועוגיות טריות עם ריבת תפוז מהמאפייה הסמוכה. אחרי כמה ברכות שמש על הרציף, אני לוקחת את הפיילוט-בוק (ספר הניווט בו נמצא המידע על כל המעגנות והמפרצים בסביבה), ומתחילה לתכנן את הנתיב היומי. אני מרגישה את הגלגלים הפנימיים שלי מתחילים לפעול, ונמלאת מרץ והתרגשות. אין רגעים ממלאים יותר מהרגעים האלה של יציאה למסע, ציפייה לפלאי הלא נודע, ליום מלא ריגושים… אני שומעת את הבנות מתעוררות. אני קמה, שואפת אוויר מלוא ריאותי, מסתכלת אל האופק, מחייכת, ויורדת לחבק אותן.
